החלטה בתיק בש"פ 2465/05

1.        בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 8.3.05 (סגן הנשיא י' טימור) בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.        ביום 11.2.05 הוגש כתב אישום נגד העורר בשל שורה של עבירות חמורות: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1979 (להלן: החוק); חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א) לחוק; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק; הסתייעות ברכב לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); נהיגה ללא רישיון נהיגה, עבירה לפי סעיפים 10 ו-62 לפקודה; נהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל-1970; נהיגה ברכב לא מורשה, עבירה לפי סעיפים 2 ו-62 לפקודה; נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיפים 10 ו-62 לפקודה.

           לפי הנטען בכתב האישום, ביום 9.2.05, סמוך לשעה 11:30, הבחינו שוטרי ניידת גלויה בטנדר הנוסע בשדרות ירושלים בנתיבות. לאחר בדיקת לוחית הרישוי במסוף, נתברר כי הטנדר אינו מורשה בנסיעה, והשוטרים הורו, באמצעות מערכת הכריזה, לנהג הטנדר, העורר, לעצור בצד. העורר לא עצר בצד, וניסה להימלט. כתב האישום מתאר בפרוטרוט את המרדף אחרי העורר אשר ניסה לברוח במהירות מן השוטרים. העורר ניסה לעקוף מכונית מימין, שאט לעבר הולכי רגל, הסתובב באופן פתאומי במקום, תוך שכמעט פגע בניידת שרדפה אחריו, עלה ונסע על מדרכה ולבסוף ניסה להימלט לעומק השטח. משירד העורר מהכביש אל עבר עומק השטח, הצליח להתקדם כחמישים מטר עד ששקע בבוץ שהיה במקום. גם בשלב זה העורר לא ויתר והמשיך לברוח, כעת ברגל, עד שתפסו אותו השוטרים שבניידת (אליהם הצטרפו בינתיים גם שוטרים מניידת נוספת).

           כתב האישום מציין כי המרדף אירע בשטח הבנוי של נתיבות, וכי מעשיו של העורר, הנוסע במהירות לעבר הולכי רגל, סיכנו את שלומם. כן צוין כי במועד המרדף לא היה לעורר רישיון בר תוקף, וזאת עקב החלטת בית המשפט לתעבורה לפיה העורר פסול לקבל או להחזיק רישיון נהיגה.

3.        עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. בבקשתה הדגישה המשיבה את מסוכנותו של העורר, וכי אין המקרה שלו מקרה המתאים לחלופת מעצר, שכן מעשיו, הן בכך שנהג לאחר ששופט נתן החלטה בדבר פסילתו מלקבל ולהחזיק רישיון, והן במעשיו בעת המרדף, מגלים זלזול בוטה בחוק ובנציגיו וכי לא ניתן ליתן בו את האמון הדרוש לקיום חלופת מעצר. זאת ועוד, מי שלא חס על חייו וחיי אחרים לא יחוס על ממונו וממון ערביו עת ירצה להימלט מן הדין.

4.        בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. לעניין קיומן של ראיות לכאורה, ציין בית המשפט כי בנוסף לעדויות השוטרים, המשיב עצמו הודה בחקירתו בעובדות בכתב האישום, וכי נהג ברכב נשוא המרדף. כן קבע בית המשפט כי התנהגותו של העורר מקימה עילת מעצר ומלמדת על מסוכנותו.

5.        בפני בית המשפט המחוזי היה מונח תסקיר מעצר בעניינו של העורר. התסקיר מציין את הקושי להעריך את מסוכנותו. עם זאת, קובע התסקיר כי לאור מצבו הבריאותי של העורר, העובדה כי חווית המעצר הינה טראומטית עבורו, וכי ההליכים המשפטיים מהווים גורם מרתיע, יש מקום לשקול חלופת מעצר. על רקע זה הציע התסקיר כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר לביתו, תחת פיקוחם של שני אחיו.

           ברם, בית המשפט המחוזי נתן משקל רב לעובדה כי בנהיגתו הפראית בעת שהוא בפסילה וברכב שאינו מורשה, הפגין העורר זלזול חמור בחוק ובגורמי אכיפת החוק, ולכן דחה את הצעת שרות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית המשפט גם ציין כי לעורר הרשעות קודמות בעבירות תעבורה.  

6.        כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, הסוגיה המרכזית בפנינו היא סוגיית המסוכנות, וכפי שציין תסקיר המעצר, קיים קושי להעריך את מידתה. מצד אחד, אין חולק כי המעשים המתוארים חמורים עד מאד. על-פי הנטען, סיכן העורר לא רק את חייו ואת חיי הנוסע שהיה עמו, אלא גם את חייהם של השוטרים והנהגים האחרים שהיו על הכביש ושל הולכי הרגל שהיו במקום. העורר מודה במעשים המיוחסים לו, אך מוסיף: "אני מתעקש על זה שלא סיכנתי אף אחד". דומה שכשם שהודאתו מצביעה על ראיות לכאורה, כך הכחשתו כי מעשיו היו מסוכנים מצביעה דווקא על מסוכנותו. העורר הפעיל שיקול דעת לקוי שגרם סיכון עת שברח מהניידת, והתנהג על הכביש כפי שמיוחס לו.

           לא ניתן לקבוע כי העורר אינו מסוכן כלל, וכי לא קיימת בעניינו עילת מעצר. אך מאידך גיסא, ספק אם ניתן לקבוע כי מסוכנותו היא ברמה השוללת אפשרות של חלופת מעצר. שבתי ושקלתי את מכלול הנסיבות והשיקולים והגעתי למסקנה שיש מקום לבחון חלופת מעצר.

7.        בית משפט זה חזר בהזדמנויות שונות על כך שרק במקרים נדירים וחריגים יורה בית משפט על מעצר עד תום הליכים בעבירות תעבורה (ראו למשל בש"פ 10201/01 אנדרי סליחוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 31.12.01; בש"פ 7352/04 מדינת ישראל נ' עטיה אבו כואדי, לא פורסם, מיום 9.8.04). הדברים מתייחסים למקרים בהם קיים חשש אמיתי שחלופת מעצר לא תספק תשובה הולמת להגנת הציבור מפני מסוכנותו של הנאשם. בא כוח המדינה אמנם תיאר את האירוע כחמור ובצדק. עם זאת, מדובר בסיטואציה אליה נקלע הנאשם באופן ראשוני ויוצא דופן. המעשים המתוארים בכתב באישום לא נמשכו זמן רב וכולם מתייחסים לאירוע אחד. האירוע עצמו התגלגל אמנם בעקבות הפעלת שיקול דעת פגום, אך החלטתו האומללה של העורר, לברוח מהמשטרה נראה לכאורה שהתקבלה ונמשכה דקות ספורות בלבד. אכן, ניתן לראות במעשי העורר מעידה "חד פעמית" כדברי בא כוחו. כן יש לזכור כי מעשיו, על אף חומרתם, לא נסתיימו, על פי כתב האישום, בפגיעה כלשהי וכל שיוחס לו הוא בגדר עלול היה לקרות. אין אמנם להקל ראש במעשים המיוחסים לנאשם, אך החשש להישנותם אינו נראה קרוב. יש אם כן לשקול להסיר המסוכנות על ידי חלופת מעצר (ראה: בש"פ 7773/03 חסאן אבועסא נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 15.9.03).

           אין גם להתעלם מעברו הנקי של העורר, ממצבו הבריאותי ומהיותו אב ומפרנס יחיד למשפחה גדולה. מתסקיר המבחן לא עולה תמונה של אדם המנהל אורח חיים עברייני ואף לכך השלכות על הערכת מסוכנותו. בתסקיר המבחן, בהודעת הערר ובדיון בפניי נטען כי יש גם להתחשב, בין היתר, בבעיותיו הבריאותיות של הנאשם ובעובדה כי המעצר עבורו הוא טראומטי במיוחד. 

           ממכלול הנסיבות נראה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. זו היתה כאמור גם עמדתו של שירות המבחן. אשר על כן, הערר מתקבל במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע לשם קביעת חלופת מעצר.

           ניתנה היום י"ב באדר ב' תשס"ה (23.3.05).

                                                                                                   ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /אמ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: